אינטרו ואאוטרו

אינטרו הוא החלק הפותח של שיר בצ'אטה, לפני שהבית הראשון מתחיל. אאוטרו הוא כל מה שקורה אחרי הפזמון או המקטע האחרון, עד שהמוזיקה נעלמת או נעצרת. האינטרו בדרך כלל מבסס את הסולם, הטמפו והאווירה: לפעמים גיטרה סולו, לפעמים בנייה של פרקשן, ולפעמים מוטיב מלודי שיחזור לאורך כל השיר. האאוטרו לרוב מפרק את מרכיבי השיר בהדרגה או חוזר על מוטיב אחרון תוך דעיכה. שני המקטעים האלה שונים במבנה שלהם מגוף השיר, ולכן הם מציעים הזדמנויות אחרות לריקוד. הדרך שבה אתם מתמודדים איתם חושפת את המוזיקליות שלכם עוד לפני ה'אירוע המרכזי' ואחריו. רקדן שעומד במבוכה ומחכה שהבית יתחיל מבזבז זמן מוזיקלי יקר, ורקדן שנעצר בחדות לפני שהאאוטרו נגמר נראה כאילו נגמרו לו הרעיונות. בפועל, האינטרו הוא תקופת ההיכרות עם השותף/ה ועם השיר. אינטרו רגוע עם גיטרה עדינה מסמן קונקשן קרוב ותנועה קטנה. אינטרו עם פרקשן דוחף מאפשר להתחיל באנרגיה. באאוטרו עושים את התהליך ההפוך: מאטים סיבובים, מקרבים, ונותנים לתנועה להתמוסס יחד עם המוזיקה. מסיימים בכוונה, לא כי השיר נעצר. יש לזה גם בסיס פסיכולוגי: אפקט הראשוניות והאחרונות מראה שאנשים זוכרים בעיקר את הפריט הראשון והאחרון ברצף. בריקוד זה אומר שהאינטרו והאאוטרו משפיעים באופן לא פרופורציונלי על האופן שבו השותף/ה והצופים יזכרו את כל הריקוד. מבחינה תרבותית, בבצ'אטה דומיניקנית מסורתית האינטרו הרבה פעמים כלל את הרקינטו שמנגן מלודיה שתהפוך לתמה החוזרת של השיר, מנהג שהתגלגל מהבולרו והסון. האאוטרו, ה'סייררה', היה המקום שבו הנגנים אלתרו והשתעשעו זה עם זה.